מקור הכתב הסיני חוזר ליותר משלושת אלפים שנה, לשושלת שאנג (או יין 殷, ). אנו מכירים את הכתב מתקופה זו מתוך כתובות ניבוי שחרוטות על עצמות וקליפות צבים: זהו ה-甲骨文 ( ). יותר מחמשת אלפים סימנים זוהו, אך משמעותם של רבים מהם נותרת לא ברורה או אינה ידועה כלל. ובכל זאת, הם האבות הישירים של הכתב הסיני המודרני. הם התגלו במאה שעברה, ואינם נחשבים לסגנון קליגרפי מסורתי, אך קליגרפים מסוימים נהנים להשתמש בהם.
לעומת זאת, הכתב שמופיע על הברונזות (金文, ) מהשושלת הבאה, שושלת ג'ואו, מעולם לא נעלם. סגנון קליגרפי זה נקרא "כתב החותם" (篆书, ). מבחינים בין כתב החותם הגדול (大篆, ) וכתב החותם הקטן (小篆, ). כתב החותם הגדול כולל סגנונות שונים של כתיבה (כולל סימני 甲骨文 שנשמרו) שהיו בשימוש לפני הקמת האימפריה על ידי הקיסר הראשון בשנת 221 לפני הספירה. מאותו רגע, מדיניות האיחוד כללה גם את הכתב. סגנון קליגרפי אחד בלבד נשמר – והוא כונה כתב החותם הקטן.
לאחר הקמת האימפריה, מופיע סגנון חדש של קליגרפיה סינית: הכתב הרשמי או "של הסופרים" (隶书, ). הוא פשוט יותר מכתב החותם, נכתב מהר יותר ולכן מוערך מאוד לצורכי מנהל. הסימנים דומים מאוד לסימנים הסיניים של היום, וכל הסינים יכולים לקרוא אותם — דבר שאינו תמיד אפשרי בכתבי החותם או כתב העצם והשריון.
בתקופת שושלת האן, במאה השלישית לספירה, מופיע סגנון קליגרפי חדש ואלגנטי יותר בשם "כתב רגיל" (楷书, ). הוא כפוף לכללים נוקשים, מאופיין בקווים רכים יותר וביציבות רבה. זהו הכתב ה"נורמלי", שבו לומדים לכתוב הילדים הסינים.
גם בתקופת האן, עיוות קל של הכתב הרגיל יוצר סגנון קליגרפי חדש: כתב "שוטף" או "שגרתי" (行书, ). כפי ששמו מרמז, מדובר בגרסה מהירה יותר של הכתב הרגיל, שנשארת עדיין ברורה לקריאה. זהו סגנון קליגרפי בפני עצמו.
סגנון ה"עשב" (草书, ) הוא רב-גוני מאוד. הוא מאופיין בקווים זורמים, חופשיים מאוד (לעיתים חורגים מגבולות הדמיון המרובע) ולעיתים קרובות קשה לקריאה. קיימות וריאציות רבות מאוד.
ששת הסגנונות האלו הם הסמכויות המרכזיות בעולם הקליגרפיה הסינית. אך אמנים רבים השאירו אחריהם סגנונות אישיים המשקפים את אופיים. יצירות המאסטרים הקדמונים מאפשרות לנו ללמוד אינספור גרסאות.